זוג נשוי רכש דירת מגורים במהלך תקופת הנישואין. בעת גירושין, כל אחד מהצדדים יהיה זכאי למחצית ממנה, שהרי הנכס הוא רכוש משותף. אולם מהו מעמדה של דירה אשר נקנתה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין או התקבלה בירושה? בסיטואציה שכזו, הדירה היא נכס אישי, חיצוני לקשר ועל כן, בעת פרידה, יידרש בן הזוג האחר להוכיח שיתוף ספציפי בדירה על מנת שיוכל לקבל זכויות בה.
נכס משותף לעומת נכס אישי
על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, בעת גירושין, יתקיים בין הצדדים איזון משאבים. משמעותו של הסדר זה הוא כי כל נכס הנצבר בתקופת הנישואין הנו רכוש משותף ויחולק בחלקים שווים בין הצדדים היה ויתגרשו. לעומת זאת, נכסים אשר מי מבני הזוג, ירש או קנה לפני הנישואין נחשבים לנכסים אישיים. על כן, הם יישארו ברשותו של הצד שקיבל או רכש אותם. להסדר איזון המשאבים יש חריג בשם הלכת השיתוף, הקובעת כי נכס חיצוני ייחשב כרכוש משותף, אם יוכח כי התקיימה לגביו כוונת שיתוף. כפי שנראה להלן, ניתן להוכיח שיתוף בדרכים שונות, בהתאם לנסיבות המקרה.
השאלה האם נכס מסוים הוא רכוש אישי או משותף, עשויה להתעורר בגירושין בהקשר של נכסים מסוגים שונים. עם זאת, המחלוקת הגדולה ביותר בעניין זה נוצרת לרוב, כאשר הדיון הנו באשר לדירת המגורים. יש לכך סיבה כפולה: ראשית, מדובר בדרך כלל בנכס הכלכלי המשמעותי ביותר של בני הזוג ולפיכך, שניהם מעוניינים לקבל בו חלק, כדי להבטיח את עתידם לאחר הפרידה. שנית, הדירה בה התגוררו בני הזוג בתקופת הנישואין, אינה רק עוד נכס בעל ערך כספי, אלא יש לה גם ערך רגשי רב, היות שהיא מהווה סממן מרכזי לתא המשפחתי שבנו יחד.
הלכת השיתוף
כאמור לעיל, רכוש משותף אותו צברו בני הזוג בזמן הנישואין, יתחלק ביניהם באופן שווה עם פרידתם. לעומת זאת, נכס אשר אחד מהצדדים הגיע עמו אל הקשר הוא נכס אישי – חיצוני אשר יישאר בחזקתו בלבד. הלכת השיתוף היא החריג לכלל זה והיא מתקיימת כאשר מוכח כי הייתה לבן הזוג כוונה לשתף את הצד השני באותו הנכס ועל כן הפך הוא למעשה לנכס משותף אשר לשני הצדדים יש זכויות בו.
נטל הראייה כי התקיימה כוונת שיתוף הוא על הצד הטוען לזכויות בנכס ויש להוכיח שיתוף ספציפי בכל נכס בנפרד. כלומר, בתי המשפט אינם מסתפקים בהוכחה כללית וגורפת לקיומו של שיתוף, כדי להעניק זכויות בנכסים פרטיים. ככלל, רף ההוכחה הנדרש הוא גבוה וזהו אינו עניין פשוט, משאין כללים חד משמעיים על פיהם יוחלט האם התקיימה כוונת שיתוף או אם לאו וכל מקרה נבחן לגופו. עם זאת, דווקא כאשר מדובר על שיתוף בדירת המגורים, הנטייה היא להקל על הצד הטוען כי הדירה היא נכס משותף ויש לו זכויות בה. מיד נסביר מדוע זה כך וכיצד מוכיחים כוונת שיתוף בדירת מגורים.
שיתוף בדירת המגורים
במסגרת חלוקת רכוש בהליך הגירושין, בני הזוג יכולים לטעון לשיתוף בסוגים שונים של נכסים חיצוניים, אשר נקנו או התקבלו בירושה טרם הנישואין. אולם כפי שהזכרנו, דירת המגורים היא נכס ייחודי במובן הזה משום שהיא בעלת מאפיין זוגי ומשפחתי. בדרך כלל בני הזוג התגוררו בדירה בשנות הנישואין ולרוב, אף גידלו בה את ילדיהם המשותפים. כמו כן, מבין הנכסים בהם דנים במסגרת ההפרדה הרכושית, דירת המגורים היא בדרך כלל הרכוש היקר ביותר של בני הזוג.
משום כך, כאשר עולה טענה של שיתוף בדירת המגורים, נטל הראיה בו יידרש לעמוד בן הזוג הדורש זכויות בדירה, יהיה לרוב נמוך יותר, בהשוואה לרף ההוכחה הנדרש באשר לנכסים אחרים. הזכרנו קודם כי אין פרמטרים קבועים להוכחת כוונת שיתוף אולם ישנן אינדיקציות בהתאם לסוג הנכס. במקרה דנן, השתתפות בתשלומי המשכנתא הוא סממן מובהק לשיתוף בנכס, כמו גם אם בן הזוג השקיע סכומי כסף משמעותיים בשיפוץ הדירה. כמו כן, יש משקל רב לאופן ההתייחסות של בן הזוג ביחס לשיתוף בנכס, קרי, לאמירות או התנהגויות שלו כלפי הצד השני בהקשר זה וכמובן כאמור, לעובדה שבני הזוג התגוררו יחד בדירה.
עריכת הסכם ממון
טענה לכוונת שיתוף בדירת המגורים היא שכיחה מאוד בהליכי גירושין ולרוב, היא מוקד למחלוקת, שהרי להכרעה בעניין זה תהיינה השלכות כלכליות מהותיות מאוד. במצב שכזה, ישנה סכנה גדולה כי חלוקת הרכוש בין הצדדים תתעכב מאוד ותאריך את הליך הגירושין כולו, על כל המשמעויות שבכך. מכאן, המסקנה היא כי כדאי לנסות ולמנוע פתח לטענות של שיתוף בנכסים פרטיים בכלל ובדירת המגורים בפרט.
הדרך לעשות זאת היא על ידי עריכת הסכם ממון, בו קובעים בני הזוג את ההסדר הרכושי אשר יחול בזמן פרידה. כך, הם מבטלים למעשה את תחולתו של הסדר איזון המשאבים. במסגרת ההסכם בני הזוג מסייגים באופן ברור את הרכוש האישי, מחלוקת הנכסים ביניהם, כך שכל נכס פרטי יישאר ברשותו של הצד לו הוא שייך. כך ניתן יהיה לבצע הפרדה רכושית ללא סכסוכים ומחלוקות ובני הזוג יוכלו לעבור בצורה קלה ומהירה יותר את הליך הגירושין.
